ניצולי שואה

השואה מהווה אירוע טראומטי רב משמעות עבור ניצוליה – טראומה נחשבת למצב לחץ קיצוני מחוץ לטווח ההתנסות הרגילה, החושף בני אדם לאיום אינטנסיבי ואשר יכולה להחוות באופן מצטבר עקב חשיפה חוזרת או רציפה לגורמים מאיימים (שטייר, 2009). אלו עלולות בהמשך לפתח בקורבן סימפטומים פוסט טראומטיים אשר יתבטאו לרוב בהפגנת הימנעות מגירויים הקשורים באותה חוויה טראומטית. עם זאת בניגוד לחוויות פוסט טראומטיות אחרות, בכל הנוגע למאורעות השואה, מתמודדים הניצולים עם הדילמה בן הרצון לשכוח לבן הצוואה לזכור ולהיפגש עם הזיכרונות הכואבים והאנשים האהובים שאינם עוד.

עם ניצחונן של בעלות הברית, במאי 1945, מנתה שארית הפליטה כשני מליון יהודים (אסם, 2009). למרות רצונם לשכוח את העבר ולהתארגן מחדש על חייהם, שיבתם לארצות מוצאם, היתה כרוכה באכזבה מרה, היות ולמרביתם לא היה בית ומשפחה לשוב אליהם ואף שכניהם בעבר היו עוינים לעיתים עד סכנת מוות. יתרה מכך, שערי ההגירה היו ברובם נעולים, כולל שעריה של מדינת ישראל ובאין בררה, הועברו הניצולים להתגורר במחנות עקורים. מכאן, שלאחר ששרדו את השואה, נאלצו הניצולים, הפעם כאנשים חופשיים, לשוב ולחיות במחנות בתנאי חיים קשים, כשהם חשופים לאנטישמיות, מנותקים מהעולם, ניזונים ממזון דל ואחיד ומתגוררים בצפיפות קשה.

במחנות העקורים, התקיים המפגש הראשון של הניצולים עם יהודים שלא חוו את חוויית השואה, כאשר ראשונים היו חיילי הבריגדה היהודית, אשר העמידו את שארית הפלטה בראש מעייניהם. ייחודיותו של מפגש א- פוליטי זה, טמון בחוויה המשותפת של השפה (רוסית, פולנית, יידיש) ושילוב תחושות האמפטיה והגאווה בעצם המפגש עם יהודיים לבושי מדים.

בהמשך נפגשו הניצולים עם שליחים רשמיים מטעם הנהגת היישוב, אך מפגשים אלו נשאו אופי שונה, משום שאל מול תחושות הדאגה והאחריות המוסרית, העבירו השליחים דיווחים שאופיינו בכעס על הניצולים שלא היגרו לארץ טרם המלחמה ולא נלחמו בנאצים (שטייר, 2009). עם זאת, חשיבותה של עליית הניצולים מאירופה היתה בעלת חשיבות מכרעת להקמתה של מדינת ישראל, כך שבשנת העצמאות הראשונה התגוררו בארץ כ- 350,000 ניצולים שהיוו שליש מאוכלוסיית המדינה. כמו כן, שיעור דומה היה בן המגויסים והנופלים במלחמת העצמאות.

המפגש בן הניצולים לתושבי הארץ, לא היה פשוט כלל. ההתייחסות לניצולים היתה כאל אוכלוסייה עם בעיות משום שהאנשים שהיו מוכרים לרשויות השונות, היו אלו שהתקשו לחזור לשגרת החיים והיו זקוקים לסיוע סוציאלי ופסיכיאטרי. כמו כן, החברה הישראלית לאחר מלחמת השחרור, העניקה לגיטימציה לפרטיזנים ולאלו שהרימו את נס המרד, שתאמו לדימוי היהודי הנלחם על קיומו (שטייר, 2009). שאר הניצולים עמדו בעיני הציונות “כאבק אדם” ונגזר עליהם קשר שתיקה, שהיווה את חוסר יכולתה של החברה לחיות בתזכורת מתמדת של אסון ומוות, כמו גם חשש הניצולים שאף אחד לא יאמין להם.  עם זאת, קשר שתיקה זה גם שירת באופן פרדוקסאלי את צורך הניצולים להדחיק את שעברו, את רגשות האשם כלפי קרוביהם שנספו, את חוסר האונים לחבר בן זיכרונותיהם הקשים למציאות החדשה והצורך להגן על ילדיהם מהטראומה שהם עברו.

משפט איכמן, שהתקיים בשנת 1961, מסמל את האירוע ששינה את היחס לניצולים משום שרק במהלך המשפט נודע לכלל עם ישראל על תוכנית ה“פיתרון הסופי”. תרומתו של המשפט היתה בעצם כי החלוקת הניצולים לאלו שמרדו בנאצים והצטרפו לפרטיזנים מול אלו הלכו “כצאן לטבח” עושה להם עוול (דורסט וויס, 1994). ההבנה כי עצם היכולת לשרוד את הזוועה היתה סוג של מרד תרמה להשתלבותם בחברה שעד כה לא רצתה לשמוע . בשנת 1973, פרצה מלחמת יום כיפור, שיש הרואים בה התנסות חברתית, שאפשרה להזדהות עם חוסר האונים שחוו ניצולי השואה ואשר סייעה להם לחשוף את סיפוריהם האישיים מתוך זיכרונותיהם .(Volter & Dasberg, 1998)

במהלך תקופה זו, רווח העיסוק ב”סינדרום מחנות הריכוז“, כפי שנטבעה על ידי Niederland (גרין, 2010) ואשר אפיינה את הניצול כחווה חרדה כרונית, סבל נפשי רב וקושי ביחסים בינאישיים, המאופיינים בדלות, אמביוולנציה וחשדנות. מאפיין נוסף הינו רגשות האשם, הטומנים בחובם אבל בלתי מעובד בקרב מי שנטשו את משפחותיהם, הצילו את עצמם (שטייר, 2009) ומנסים לתת משמעות לשאלה הנוראית מדוע דווקא הם ניצלו. כמו כן, החלו החוקרים לתור אחר השונות בקבוצת הניצולים, תוך ההתעניינות בילדיהם והבניית המונח “דור שני” כמהווה קטגוריה חברתית מובחנת בעלת זהות משלה (גורן, 2004).

למידע נוסף ותאום פגישת ייעוץ בחינם וללא כל התחייבות

התקשרו עכשיו
*2949

לקבלת מידע נוסף יש למלא את הטופס הבא, ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם

שם

טלפון

דואר אלקטרוני

נושא