מאפייני הניצולים

כיום נמצאים בזקנתם הניצולים אשר חוו את המלחמה כילדים. לאורך השנים לא התקיימה אבחנה מבדלת בן ילדים לניצולים מבוגרים ואף רשויות גרמניה, האחראיות לחוק הפיצויים (Wiedergutmachung), התכחשו לנזק שהותירו חוויות המלחמה, משום שלדעתם, לא יכול להיגרם לילדים צעירים נזק קבוע היות ואינם מסוגלים לזכור את פרטי הסבל (דורסט, 2008). מגמה זו ידעה שינוי רק בשנות השמונים, כאשר החלו להתפרסם מאמרים מקצועיים שייחדו את הילדים כתת קבוצה בחקר השואה ומצאו הבדלים בן ילד לניצול בוגר, בתפקידי הזיכרון, שיטות ההתמודדות וההסתגלות לטווח הארוך. מחקרים שנערכו בתקופה זו ובדקו את הקשר בן גיל הילד בזמן המלחמה לבן בריאותו הנפשית אחריה, מצאו כי בהשוואה לניצולים המבוגרים, הנזק הפסיכולוגי והדחק הפוסט טראומטי בקרב ילדים הינו חמור יותר ומלווה את הילד הניצול לאורך כל חייו (גרין, 2010).

ההתנסויות המגוונות כאינדיבידואלים בגילאים שונים, עיצבו את תגובות הניצולים במהלך המלחמה, הסתגלותם לאחריה ואופי תפקודם כהורים (גורן, 2004). בד בבד עם השנים, התברר כי רוב הניצולים התמודדו היטב עם משימת בניית חייהם מחדש- רובם התחתנו, הולידו ילדים והצליחו לכלכל את משפחותיהם(שטייר, 2009). מחקרים בעניין זה, אף מלמדים כי הניצולים שהתיישבו בארץ, חוו שיקום והסתגלות מוצלחים יותר מבחינה אישית וחברתית מאשר ניצולים שנשארו בגרמניה ונורווגיה (דסברג, 1993).

הניצולים כהורים- אספקט נוסף לרצון הניצולים להתחיל בחייהם החדשים ולהתערות בחברה, התבטא לדעת גורן (2004) בנישואין והורות מוקדמת. כמו כן, העניק רצף הדורות משמעות להמשכיות המשפחה שנספתה והיווה במובן מסוים ניצחון על ‘הפתרון הסופי’ (שושן, 1987). עם זאת ההתרגשות המלווה כל לידה, יצרה חרדות עמוקות בקרב מרבית מהניצולים, לאור זיכרונותיהם הכואבים והטריים וגרמה לכך שמיטב מרצם הושקע בסיפוק צורכיהם הגופניים והחומריים של ילדיהם. בהקשר זה מופיעה דמותו של הניצול כהורה הבוחר את האופן בו מועברת הטראומה שחווה לדור הבא (גרין, 2010): חלקם בחרו לספר את שחוו, חלקם הפנו עורף ליהדותם והיו שנמנעו מלספר את שחוו מתוך הרצון להגן על עצמם ועל ילדיהם. עם זאת, הממצאים מלמדים על שכיחותו של “קשר השתיקה” בכל הנוגע לאימי השואה והשפעתם על הדור השני, באופן בו על אף נוכחותה הבלתי מדוברת, לא נעלמה אלא יצרה מעין “טאבו”, כך שהניצולים אינם מספרים על עברם מצד אחד וילדיהם אינם שואלים מהצד השני (שושן, 1987).

עבור הניצולים תפקידה של המשפחה, שנבנה לא אחת על חורבות המשפחה שהיתה, התבטא בהענקת יציבות ברורה (ולעיתים גם יחידה), בעולם שקרס ומימש את הישרדותם (שושן, 1987). עם זאת, הדור החדש שנולד, מצא את הוריו מבולבלים ועל סף קריסה רגשית, ולכן הוטל עליהם כילדי הניצולים לסייע להם להתמודד עם קשיי היומיום ולשלב בן חוויות ההווה לעבר. בשנות ה-70 הופיע המונח “דור שני” המייצג את ילדי הניצולים שגדלו כשהשואה וזוועותיה הופכו להיות חלק משמעותי  מילדותם והדבר אף משפיע עליהם בבגרותם.

למידע נוסף ותאום פגישת ייעוץ בחינם וללא כל התחייבות

התקשרו עכשיו
*2949

לקבלת מידע נוסף יש למלא את הטופס הבא, ואנו ניצור עמכם קשר בהקדם

שם

טלפון

דואר אלקטרוני

נושא